<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף לח.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף מח:</h2>
ראובן אפטרופס [של] היתום טען על שמעון בב"ד בית שאתה דר בו של יתום זה הוא שהכל יודעין שהיה של אבותיו ואתה דר בו כמה שנים ואין אתה מעלה לו שכר והשכר של השנים אני תובעך וצא מן הבית, ושמעון השיב בית זה שכירות וגוף ניכסי מלוג אשתי הוא לא [ש]ל יתומין שאביה היה דר בו והיא אמרה לי איני רוצה שתזקק לנכסיי לטעון עליהם כלום ואם יתבעני לדין אפוטרופס היתום אנכי יורדת עמו לדין, והאפיטרופס השיב לא אותה קראתי לדין כי אם אותך ואני תובעך שכירות וגוף שאתה דר בבית היתום ואם אשתך יכולה לפצותך תבוא לפני בית דין ותיפצה בכל עניין שיכולה, ועל אומרך שהבית ניכסי מלוג אשתך [לא] כי של יתום הוא, ושמעון משיב מכח אשתי אני דר בו קרא אותה לדין ותברר עמה אם יזכה היתום בבית אז תתבעיני מן השכירות, והאפיטרופס השיב הלא בררתי דיינין ומסרתי לפניהם טענות היתום שתובעך ואתה דוחהו אצל אשתך איני רוצה לטרוח להביאה לבית דין [אלא או אתה דן עמי או תביא אותה לב"ד] ([תבוא]) ותפצך, ועוד איך תאמר שהבית נכסי מלוג הוא הלא הבית הזה [היה] בין זה היתום ואחיו ואשתקד קנית מאחיו חלקו (המגיע על) [המגיעו ועל] אותו חלק עצמו הוא תובעך שקנית מצרנותו ורוצה לסלקך מדינא דבר מצרא ואם נכסי מלוג אשתך היה הבית למה קנית מאחיו חלקו, ושמעון השיב מה שקניתי חלק אחיו באותו בית לא שהייתי צריך כי ודאי ניכסי מלוג הוא אלא קניתי מאח היתום חלקו בכל הירושות שהיו לו במקום אחר עם היתום הזה ומשום רווחא דמילתא אמרתי לו להקנות לי גם את זה שלא יחזור ויתרעם כמו תרעומות של זה היתום, ובלא ידיעת אשתי עשיתי דבר זה שלא היתה צריכה לקניינו ואם יזכה היתום בב"ד כשיטען עם אשתי אז יתבעיני מצרנות. ויש מן הדיינין שאומרים דברי שמעון נכוחים ויכול לדחות את האפטרופס אחר אשתו משום דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וכיון דלא הרשתו אינו ניזקק ויכול לומר שתברר עם אשתי שהבית של יתום הוא אז אדון עמו על השכירות. ויש אומרים הא דאמרינן בעל בניכסי [אשתו] צריך הרשאה ה"מ כשמחזיק אחר בניכסי אשתו והוא בא לדון עמו שאם אין לו הרשאה אינו יכול לדון עם [המחזיק אבל הכא] הבעל בנכסים שהוא תופס ואוכל את שלו וזה טוענו נכסי דיד[י] קאכלת איך יאמר נכסי מלוג הן ולאו בעל דברים דידך אנא והוא הולך ואוכל את שלו אם יתברר שהם ניכסי מלוג או הוא בעצמו או יביא אשתו לפצותו כי איך יצא מב"ד בדברים בעלמא אם לא יבררם הלא הוא טוען לאו בעל דברים דידך אנא וכי אין צריך לברר זה שאינו בעל דינו ויפטר. ונאמר מאתכם רבותי תאמרו דברי מי נראין.
השיב (לו) [לי] הרב ר' יעקב בר' מאיר שיחיה אדני שאל את אוהביו על דברי הדיינין איזה יכשר הזה או זה והדין לא שאל לכך לא הוזקקנו זולתי על דברי הדיינין שאומרים ששמעון יכול לדחות את האפיטרופס לבעבור אין לו הרשאה. הפוכין מיליו וכי תקנתו קלקלתו, היפך היה לו לומר דכיון דאין לו הרשאה יכול האפיטרופס לומר לו צא מן הבית ואפילו אתה רוצה לטעון בשביל אשתך לאו בעל דברים דידי אתה אם לא מפני הפירות ושכר הבית, וכיון דקאמ[רת] מכח אשתי אני מחזיק (האי) [הוי] כמודה (האי) דקרקע לאו דידיה הוא ואשתו ואביה גזלנין הם ולאו בעל [דברים] דידי את כדאמרינן [ב"ב ל'.] בההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מנך א"ל לאו קמודית לי דארעא דידי היה (ואל) [ואת] מינאי לא זבנתה (דילמא) [זיל] לאו בעל דברים דידי את. ואע"פ שזה אינו אומר דזבנתה אשתי ואביה מינך, מה בכך עידי חזקת אבות היו שם [ו]עדיפי מאותו בעל דין שאומר דזבנה מינך וכיון דלא אמר קמי דידי זבנה אין בדבריו כלום כדמוכח התם. ועוד לדברי אותו הדיין ההוא מעשה [שם] דההוא דא"ל לחבריה מה בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא ומסקנא דשמעתא דדינא קאמר ליה, [ו]לדברי הדיינין היה לו למחזיק לומר למערער לאו בעל דברים דידי את תלך ותדון עם פלניא שמכרה לי, ומדהתם לא מצי למימר ליה כל שכן בניכסי אשתו דקיימא לן דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. ואם יבוא אדם לטעון ולומר מה שזכה המערער באותו קרקע מפני שלא טען לו המחזיק [לאו] בעל דברים דידי את אבל אם טען טענינן ליה, זאת [לא זאת], דניראין הדברים כגון זה פתח פיך לאלם שלא יניחו בית דין להפסיד קרקע בכך, מדאמרינן בעל בניכסי אשתו צריך הרשאה (ודאי) [מאי] לאו אנן הכי קאמרינן ליה לאו בעל (אשתו) דברים דידך הוא. ותוב אמרינן [ב"ק ח':] ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' עד לאו בעל דברים דידי את, ניראין הדברים דטענינן ליה, דאיכפל תנא לאשמעינן דאי(ן) [טעין] טענתא היא לגבי בעל ולאו טענתא היא גבי ראובן שמכר שדה לשמעון, אלא ודאי אפילו לא טעין טענינן ליה לאו בעל דברים דידך הוא, ועוד אם יבוא ראובן לדון אצל שמעון בלא הרשאה מי מזדקקינן ליה אלא פשיטא דלאו מזדקקינן ליה. ונראה בעיני שאין ממש בדברי אותו הדיין אפילו אצל גדול בעלמא וכל שכן אצל היתום דאנן אביהן של יתומים וכל מה דמצי למיטען טענינן ליה ויכול האפטרופס לומר לו לאו בעל דברים דידי את לולי מפני הפירות אבל מכח הפירות יש לו לאפיטרופס לדון עמו על הפירות בעל כרחו של בעל האשה ואין הבעל דוחהו אצל האשה בשום עניין ומגו הכי מישתעי דינא אגופא. ויש מרבותינו שאומרים שאפילו יש פירות ואינן בשעת הדין על גוף הקרקע לא מישתעי אגופא, אבל יש פירות בההוא שעתא בגוף הקרקע מישתעי דינא אתרויהו. ונראין דבריהם מדקאמר [גיטין מ"ח:] ה"מ דליכא פירות אבל איכא פירי וכו' דמי איכא נכסים שלא יהו בהן פירות לתתאי ואפי' ליכא פירי [בקרקע] הוה ליה לאישתעויי דינא משום (ליתייהו) [פירות התלושין] אלא קסבר אביי דבחיבורין מישתעי דינא אתרויהו. ולדברי הרבנים יכול האפיטרופס לומר לו על הבית צא מתוכו ולאו בעל דברים [דידי את], אבל על השכר תידון עמי ושלם לי מיד ולכשתזכה אשתך אחזיר לך שכרך שאין (אני) [אתה] מורשה על הבית [אבל שמעון יכול לטעון] (ו)מן הבית (תצא) [אצא] ומהדרנא לה (לאשתך) [לאשתי] ותדון עמה, וזאת הטענה לא ראינו בשאילה לכך לא השבנו עליה, שהרי מדברי הדיין השני שאין צריך הרשאה אלא למערער על אחרים אבל למוחזק אוכל פירות אין לומר כך, מדבריו אנו למידין שזה המחזיק אינו רוצה להוציא עצמו מכח הבית ופירותיו.
<h2>דף סו:</h2>
ועוד אני שואל ממך מורי וקציני. לגבי גיטין אמרינן [ס"ו:] הילכתא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרו, אבל באומר אמרו חולקין בגמ' אם היה מודה ר' יוסי באומר אמרו, דאמרינן בהתקבל [שם] כשר ולא תעשה, ורב אשי בתראה הוא אמר במי שאחזו [ע"ב.] דר' יוסי חולק אפי' באומר אמרו. ושאלתי ממך לידע אם הלכה כר' יוסי אפי' באומר אמרו או לאו. ואם נאמר לגבי קידושין כמו כן, אם יכול ראובן לומר לשמעון אמור ללוי שיקח משלי ויקדש לי פלונית או לאו. והמקום יאריך ימיך ושנותיך לטובה. ובגיטין נראה לי דהילכתא כר' יוסי וכרב אשי דהוא בתרא דמוקי לסתמא דמתניתין כוותיה דעד שישמעו מפי הבעל וכו' ולא באומר אמרו, וגם תניא סתמא כוותיה עד שישמעו קולו ואמרינן ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, ועוד ר' יוסי נימוקו עמו. והני מילי בגיטא דחיישינן זימנא דסניא לבעל ותשכור עדים שיאמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו בשליחות הבעל, אבל [בקידושין] דליכא למיחוש להכי דלא אקלקלא נפשה דאי לא אמר הבעל לא נסבא לה ויתבא ומיעגנא לה.
<h2>דף עב.</h2>
ועוד אני שואל ממך מורי וקציני. לגבי גיטין אמרינן [ס"ו:] הילכתא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרו, אבל באומר אמרו חולקין בגמ' אם היה מודה ר' יוסי באומר אמרו, דאמרינן בהתקבל [שם] כשר ולא תעשה, ורב אשי בתראה הוא אמר במי שאחזו [ע"ב.] דר' יוסי חולק אפי' באומר אמרו. ושאלתי ממך לידע אם הלכה כר' יוסי אפי' באומר אמרו או לאו. ואם נאמר לגבי קידושין כמו כן, אם יכול ראובן לומר לשמעון אמור ללוי שיקח משלי ויקדש לי פלונית או לאו. והמקום יאריך ימיך ושנותיך לטובה. ובגיטין נראה לי דהילכתא כר' יוסי וכרב אשי דהוא בתרא דמוקי לסתמא דמתניתין כוותיה דעד שישמעו מפי הבעל וכו' ולא באומר אמרו, וגם תניא סתמא כוותיה עד שישמעו קולו ואמרינן ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, ועוד ר' יוסי נימוקו עמו. והני מילי בגיטא דחיישינן זימנא דסניא לבעל ותשכור עדים שיאמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו בשליחות הבעל, אבל [בקידושין] דליכא למיחוש להכי דלא אקלקלא נפשה דאי לא אמר הבעל לא נסבא לה ויתבא ומיעגנא לה.
<h2>דף עה.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
